"אני לא מסוגל לרוץ". "אני פשוט לא בנויה לריצה".
אז האם ריצת מרתון דוחפת את גופנו מעבר לקצה היכולות ? האם זה כבר מוגזם?
התפיסה הרווחת היא שריצה תוביל בסופו של דבר לבלאי של גופנו, במיוחד למפרק הברך, דבר שאינו מונע ממיליוני רצים להתייצב על קו הזינוק של מרתונים ברחבי העולם מדי כל שנה. בשנה שעברה בארה"ב בלבד, חצו את קו הסיום של מרתונים שונים כחצי מיליון בני אדם. זוהי עליה של כעשרים אחוזים מתחילת העשור. במקביל, אחוזי הפציעות גם מרקיעי שחקים – מחקרים שונים מראים כי עשרים אחוז מהאוכלוסייה המתאמנת למרתון סובלת מפציעות ספורט שונות הנגרמות כתוצאה מהאימונים.
כריסטפר מקדגל מחבר רב המכר "נולדנו לרוץ", חקר את עולם הריצה של שבט אינדיאנים מקומי במקסיקו הידוע ביכולתו הבלתי רגילה לרוץ מרחקים ארוכים כשלרגליהם סנדלי עור דקים במיוחד. מקדגל טוען כי ריצה איננה מסוכנת מיסודה – אם כי תופעת המסחור של ריצות המרתון העירוניות ואימונים תחרותיים שאינם מקפידים על מסגרת אימונים מסודרת יחד עם עם נעלי הריצה החדשניות הם אלו המסייעים לטכניקת ריצה לקויה ולריבוי פציעות. האמת ? אני איתו.
בעבודה משנת 2007 של דניאל ליברמן, ביולוג התפתחותי מאוניברסיטת הרווארד, נכתב כי מאפיינים ביולוגיים הייחודיים לבני אדם בלבד מצביעים על כך שריצה למרחקים ארוכים שיחקה תפקיד משמעותי באבולוציה שלנו עוד מהשלבים המוקדמים ביותר. רוב היונקים יכולים לרוץ מהר יותר מבני אדם – ארבע רגליים מהוות יתרון משמעותי.אם זאת, מרחקים ארוכים הינם נחלתם הבלעדית של בני האדם וזאת כיוון שאנחנו מצננים את גופנו באמצעות הזעה במקום התנשפות כבדה, אנחנו יכולים לשמור על טמפרטורה נמוכה במהירות ומרחק בהם יונקים אחרים מגיעים להתחממות יתר ומתעייפים. ביום חם, טוענים המדענים אשר ערכו את המחקר כי אדם ממוצע יכול לנצח סוס במרחק של ריצת מרתון (42.2 ק"מ).
אז למה בעצם ריצה למרחקים ארוכים הייתה חלק מהאבולוציה שלנו?
התיאוריה הנפוצה ביותר טוענת כי ריצה אפשרה לאבותינו הקדמונים לשלב בשר בתזונה שלהם. הם ארבו לעופות, טורפים ואוכלי נבלות ולאחריו רצו מרחקים ארוכים על מנת להשיג את הטרף. מחקרים אחרים אומרים שלפני המצאת הרוגטקה או החץ וקשת, ציידים לקטים עסקו בציד למרחקים ארוכים – רדיפה אחר הטרף עד שהגיע לחימום יתר (טמפרטורת גוף) ואז ההרג נהיה קל יותר מטווח אפס. גם ראיות פיזיולוגיות תומכות בכך שנולדנו לרוץ. לדוגמא, העובדה שהבוהן שלנו ישרה במקום נוטה לצד. רצועות וגידים ארוכים בכפות הרגליים והרגליים חשובים לאין שעור לריצה- לקרובי המשפחה שלנו, הקופים והשימפנזות, אין אותם. מותניים צרים ופלג גוף המסוגל להגיע לנטייה לצדדים מאפשרים לנו לשמור על איזון במהלך ריצה ולהימנע מריצה בלתי מאוזנת לצדדים. השריר הגדול ביותר בגוף האדם, הגלוטאוס מקסימוס (שריר העכוז) עובד רבות במהלך ריצה. הישבן שלנו הוא שריר ריצה ואנחנו בקושי משתמשים בו בזמן הליכה. והחשוב מכל, בני אדם מסוגלים לאגור גליקוגן בשרירים המספיקים לריצה של קרוב ל-20 מייל!
אז אם נולדנו לרוץ, למה אצנים נפצעים בתדירות כה גבוהה? סביר להניח כי התשובה הינה שילוב של מספר גורמים. פעילות גופנית בשלבים מוקדמים בחיינו היא חיונית להתפתחותם של השרירים, אך רוב האנשים לא מתחילים לרוץ עד גיל מאוחר יחסית. בנוסף, ריצה על משטחים מלאכותיים והשימוש בנעליים "חדשניות" משנים את הביו-מכאניקה של הריצה ומגדילים את הסיכון לפציעה. לסיום, העוסקים בריצה נוטים לרוב להתמקד אך ורק בה!
התעלמות משימוש באימון פונקציונאלי, תרגילי חיזוק, כוח ותנועתיות (mobility) הם אחד הגורמים המובילים לאחוזי הפציעות הגבוהים כל כך!
הנה מספר דוגמאות של רצים במהלך השנים אשר השיגו הצלחה מסחררת בשימוש בריצה יחפה:
אדבה ביקילה האתיופי הינו השחור הראשון שזכה במדליית הזהב באולימפיאדת 1960. אדבה רץ בזמן המסחרר של 2:15:16:2. ביקילה התאמן בריצה יחפה לקראת המרתון וכאשר מדד את נעלי הספונסר שלו הוא לא הרגיש איתם בנוח והחליט לרוץ יחף!
זולה בד גדלה בדרום אפריקה ורצה יחפה כל חייה. היא הפכה להיות אזרחית בריטית בכדי להתחרות באולימפיאדה. בשנת 1984 היא קבעה שיא עולם בריצת 5 ק"מ עם זמן של 15:01:83.
האצנית הקנייתית טגלה לורפ גדלה והתאמנה מאז ומתמיד בריצה יחפה. היא מחזיקה שיאי עולם בריצות 20, 25, 30 ק"מ ו-3 שיאים אולימפיים לשעבר בריצת חצי המרתון והמרתון.
Comments